בחלון מולנו, בצד ימין, ניצב נשר גאה ומלכותי. כיצד הגיע לכאן? ובכן, זקני הכפר מספרים, כי בסוף

שנות ה-40 של המאה הקודמת, יצאו הילדים לטיול בכרמל עם המורה מנחם זהרוני. לפתע הבחינו על מדרגת סלע בראש מצוק - קן נשרים ובו גוזל. אחד הנערים, אברַם-דוּוִיד, התנדב למשימה המסוכנת, והשתלשל עם חבל עד הקן. הוא הוציא משם את הגוזל, והילדים לקחו אותו אל פינת החי של בית הספר. כמובן שהיום אסור לגעת ואסור לקחת חיות בר, אך באותם ימים טרם נקבעו חוקים לשמירה על הטבע.

לאחר שנים הצטער על כך המורה, וכך כתב:

״חבורת הילדים של כפר יהושע בנתה אז את פינת החי שלה. רצינו לפארה בנשר צעיר, ועשינו מעשה, שכמותו לא עשיתי ולא אעשה״

הגוזל הקטן, שקיבל את השם ״נישרי״, גדל בכלוב בפינת החי, והילדים טיפלו בו על פי תור. התורנים

היו עוברים בין הלולים בכפר, ומבקשים פגרי תרנגולות בשביל הנשר, שהיה גרגרן גדול, ונהג לבלוע את נתחי הבשר על נוצותיהם. נישרי גדל והתפתח יפה, אך מכיוון שגדל בשבי - מעולם לא למד לעוף, והוא היה מטייל בחצר בית הספר ומשחק עם הילדים. כשגדל היה יוצא ומטייל ברחבי הכפר, ולעיתים היה משתובב ומושך בשמלות החברות.

אחת עשרה שנה היה הנשר האהוב חלק מנוף המושב, עד שיום אחד הרחיק לטייל עד תחנת רכבת

העמק אשר בקצה הכפר, וכיוון שלא פחד מבני אדם, הוא התקרב ללא חשש אל עובדי התחנה. אחד

העובדים, תופיק הצייד, היה ידיד של מנחם זהרוני והכיר את אוסף הפוחלצים. הוא ירה בנשר למוות,

והביא את גופתו במתנה אל מנחם. כאשר ראה את פניו המזועזעות - הבין כי עשה טעות, הניח את

הנשר על הארץ והסתלק מהמקום. זמן רב התאבלו ילדי הכפר על הנשר האהוב שלהם, שנשאר מאז קפוא לתמיד בארון התצוגה.