אנו עומדים מול שני טורים גבוהים של מגירות עץ ישנות. בתוכן נשמר אוסף הצמחים המיובשים של בית חנקין, שהתחיל בשנות הארבעים של המאה הקודמת. הצמחים מסודרים במגירות לפי משפחות, וכל צמח מודבק לדף שעליו כתוב בציפורן ודיו שמו הלטיני והעברי. מתן שמות עברים לצמחי הארץ, היה מהלך משמעותי בחינוך הציוני של ימי ראשית המדינה.

שיטה לשימור צמחים על ידי ייבוש בין דפי ספרים, היתה נהוגה בימים עברו גם בתור תחביב, וילדים רבים עסקו בו. שתיים מן המגירות פתוחות לדוגמא, ותוכלו להתרשם מאופן ההשתמרות של הצמחים במשך כשבעים שנה.

זאביק גבעולי מספר על לימודי הטבע עם המחנך מנחם זהרוני:

״אתה צריך להכיר את כל הצמחים. ללכת, להתלהב מכל דבר. פתאום נעצרים: הביטו, הביטו, הביטו! את זה, את זה, את זה,.. בכלל, הנושא הזה של הכרת הצמחים. בחדר הטבע הוא היה עושה תערוכות של צמחים בתוך צנצנות, ואנחנו פעם בכמה זמן, ביום שישי היה לנו מבחן והיינו צריכים לעבור ולכתוב כל צמח מהו. כי לא היו שמות. אתה צריך לזכור.״

בתחתית החלון שכותרתו ״איכות הסביבה״ נמצאת מגירה רחבה, ובה מומחשים חלק מן הפטנטים שיצר הטבע לצורך הפצת זרעים: מנגנונים כמו קפיץ, מצנח, מדבקה, ועוד. חלק משיטות ההפצה הללו הועתקו על ידי האדם לשם פיתוח מכשירים שונים. לתחום שבו חוקרים את אופן פעולתו של הטבע, ומחקים אותו לצורך פתרון לבעיה אנושית - קוראים בִּיו-מימֶטיקה.