השימוש בנרות שמן ידוע כבר בתקופה קדומה מאוד.

מספר אבירם אושרי:

״משום שלא היה חשמל בעת העתיקה, השתמשו בנרות שמן כדי להאיר את הבית אחרי שקיעת

השמש. יוצקים שמן לתוך הכלי הזה, דרך עין הנר מה שנקרא, החור הגדול, בתוך החור הקטן

מכניסים פתיל שעשוי לרוב מסיבים של כותנה או משהו דומה. הפתיל יונק את השמן מתוך הגוף

של הנר, והוא משמש לפרק זמן ארוך יחסית לתאורה. 

ואנחנו יכולים לראות התפתחות של הכלים האלה. בהתחלה הנר הוא בעצם קערה פתוחה וצביטה שנועדה להחזיק את הפתיל. יש נרות עם שתי פיות כמו הנר הזה שלפנינו. לאט לאט הוא הופך לכלי סגור, שהשמן בתוכו בעצם לא נשפך. זהו, ואפשר לזהות את התקופות שהנרות הללו מיוצרים בהם. על-פי אופי הכלי.״

הנר העגול בעל צורת הדיסקוס היה בשימוש רק בתקופה הרומית, מהמאה השנייה ועד סוף המאה השלישית לספירה. צורתו עגולה,  לעומת הנרות המאוחרים יותר שהם אובליים או בעלי צורת שקד.   אזור הפתח הגדול של הנר נקרא עין הנר. נר הדיסקוס היה  מגיע אל הצרכן כשעין הנר עדיין סגורה, עם חור קטנטן באמצע, ולא ניתן היה להשתמש בו. רק לאחר הקנייה שברו את הפתח, מילאו שמן והדליקו את הנר. בנר שלפנינו עדיין ניתן להבחין בסימני השבירה בפתח הנר, ולראות שאיננו עיגול מושלם. לעומתו בנרות המעוטרים שלצידו, ניתן לראות שהפתח עשוי עיגול שלם ויפה. 

הנר העשוי חרס בהיר - הוא נר ביזנטי קלאסי, ויש עליו תבליט בצורת קווים. צורת השקד שלו והעיטור הגיאומטרי, אופייניים לתקופה הביזנטית. שימו לב לפיח בקצה - זה שריד שנותר מהדלקת הנר לפני שנים רבות.

כלי הברזל, שנראה ממבט ראשון כמו נר, למעשה איננו נר, אלא משפך. 

מספר אבירם אושרי:

״מדובר כאן בכלי עשוי ברזל, שזה לא מקובל, דרך אגב, לרוב הכלים הללו נעשו מברונזה, הכלי

הזה ייעודו למלא את הנרות חרס בשמן. יש לו פיה מאוד צרה, כדי שיהיה נוח להכניס את זה פנימה לעין הנר ולמלא את הנר בשמן.״