רוב ה"צדפים" שאנו רואים בחוף הים הם קונכיות ריקות של רכיכות שמתו זה מכבר. לקונכיות הריקות, שאנשים רבים אוהבים לאסוף, יש תפקיד חשוב בטבע. לדוגמה, סרטנים שונים, שאין ביכולתם ליצור קונכיות בעצמם, משתמשים בקונכיות ריקות כבית וכמקלט נייד. 

בדרך הטבע, עם הזמן, הקונכיות מתפרקות, חוזרות אל קרקעית הים ומעשירות אותו בסידן. הסידן הכרחי לרכיכות צעירות ולמגוון בעלי חיים ימיים כדי לצמוח, לפתח שלד ולאפשר חילוף חומרים בריא. מכאן ברורה החשיבות הרבה בהשארת הצדפים במקומם הטבעי, ואפשר להבין את האיסור לאסוף אותם מן החופים ולסחור בהם.

מערכת הרכיכות נוצרה באוקיינוסים לפני כ־550 מיליון שנה. זו המערכת השנייה בגודלה בטבע, והיא כוללת מגוון עצום של מינים. לרבים מהם יש קונכייה מן הרגע שהם בוקעים מהביצה. הקונכייה שומרת ומגינה על הרכיכה וממשיכה לגדול איתה במשך כל חייה. במערכת הרכיכות יש שלוש מחלקות עיקריות:

1. החלזונות - מרביתם חיים בים ומיעוטם במים מתוקים או ביבשה. לרובם יש קונכייה בצורת ספירלה. חלזונות היבשה נקראים שבלולים.

2. הצדפות- חיות בים או במים מתוקים ויש להן קונכייה כפולה, בעלת שני חלקים שווים.

3. הסילוניות- חיות בים, וכוללות את התמנון, הדיונון והנאוטילוס.

המאובנים הם עדות לחיים קדומים של בעלי חיים וצמחים. התחום המדעי שעוסק במאובנים הוא ענף בתוך הגיאולוגיה, והוא נקרא פליאונטולוגיה, ובעברית: תורת החי הקדום.

רוב המאובנים הם שרידים של בעלי חיים או של צמחים שנקברו בקרקעית הים, והתבנית הקשיחה של גופם השתמרה באופן מלא או חלקי בסלע. על פני כדור הארץ קיימים אלפי סוגי מאובנים שהתהוו בתהליכים שונים לאורך מיליוני שנים. 

אנחנו יכולים ללמוד מהם על בעלי החיים והצמחים שחיו בתקופות השונות, והם עוזרים לגיאולוגים לדעת את גילן של שכבות כדור הארץ.

בחלון התצוגה שלפניכם נמצאים כמה סוגים של מאובנים, שנוצרו בתהליכים שונים.

מאובן עקבה - נוצר מחלקו החיצוני של בעל-החיים, שהוטבע בקרקעית הרכה של הים או האגם לפני מיליוני שנים. ולכן צורתו היא בעצם נגטיב של הקונכיה.

מאובן מילוי – מציג את צורתה השלמה של הקונכייה.

מאובן נוצר לרוב רק מהחלקים הקשיחים של היצור, כמו הקונכיות של הרכיכות, או העצמות של בעלי החוליות. מאובני המילוי נראים כצורה שלמה או חלקית של הקונכיה או העצם.

מאובן דפוס - דוגמא יפה למאובן דפוס היא האבן הלבנה שהוטבע עליה עלה של שרך. המאובן נוצר כאשר עלה השרך היה מונח על הסלע, ובמשך הזמן חלחלו לתוכו תחמוצות מתוך הסלע. התחמוצות פרקו באיטיות רבה את החומר האורגני של הצמח, וכך נוצר חותם מדויק של עלה השרך על פני הסלע.