מיקומו של בית העם נקבע עפ״י תוכניתו של האדריכל קאופמן, שתיכנן את הכפר. על פי העיקרון, שלקוח מרעיונות ״ערי הגנים״, המבנה הציבורי החשוב ביותר ביישוב - ממוקם במקום הגבוה ביותר, בקצה השדרה. ואכן, בית העם נבנה בקצה הדרומי של השדרה.  הבניין עצמו תוכנן ע״י האדריכל גדעון קמינקא, לכבוד חג העשור לכפר יהושע, אך נבנה רק כעשור לאחר מכן, ב- 1948.

מספר זאביק גבעולי, בן הדור השני בכפר יהושע:

״בכפר יהושע הצטבר איזה גרעין של אנשים, אכפתיים בצורה בלתי רגילה לעניין של תרבות, של יהדות, של קהילה תומכת אחד בשני, עכשיו, החליטו לבנות בית עם, כי לא יכול להיות שציבור כזה בכפר יהושע יהיה בלי מקום כזה, בית עם. בנו את זה, וקחי בחשבון שזה הכל עבודת ידיים. אז לא היה פיוניר מבטון, הכל בידיים.״

בית-העם נועד להוות מרכז לחיי הציבור בכפר, ושימש לכל ההתכנסויות: אסיפות, חגים, חתונות, ולהבדיל - טקסי אבל וזכרון. בנוסף נערכו במקום הצגות תיאטרון, מופעי תרבות וסרטים. בכפר יהושע נתנו דגש עצום לנושא התרבות, וההשקעה הכספית היתה כמעט ללא פרופורציה לגודל היישוב. דוגמא אחת לכך היא - ההלוואה שנתן המושב לתיאטרון הקאמרי , בתמורה להצגות במושב.

גם תיאטרון הבימה היה מגיע דרך קבע לבית העם, ובגלל תנאי הנסיעה הקשים של אותם הימים, היו השחקנים נשארים להתארח בבתי החברים. לכל משפחה היה את ״השחקן שלה״.

מספר פנחס בר שירה בן הדור השני בכפר יהושע:

״השחקנים המכובדים התארחו אצלנו, למה? זה היה המשק היחידי שהיה בית שימוש בבית. יהושע ברטונוב, אם את זוכרת את שמו, הוא היה אצלנו. אבא של אריק איינשטיין היה אצלנו.״

במראהו החיצוני, מושפע  בית העם מהסגנון הבינלאומי האירופי של ראשית המאה העשרים, שאופיין בצורות גיאומטריות פשוטות. אל הכניסה לבניין מובילה אכסדרת עמודים סימטרית משני צידי החזית, ובמרכזה גינה מלבנית. תכנון זה נועד להוביל את הקהל לאולם בשתי מסלולי הליכה, ולשוות אוירה מכובדת וחגיגית לכל אירוע והתכנסות. תכנון כניסה כזה הוא נדיר למדי, ומזכיר את כניסת העמודים האליפטית שעיצב ברניני עבור כנסיית סנט פטרוס שבוותיקן.

בחזית, מעל דלת הכניסה, אנו רואים ציור קיר שנוסף לבניין בשנת 1964 על ידי האמן חבר הכפר סייוה מלקביץ ((Siyeva Malkevich . הציור נעשה בטכניקה העתיקה סגרפיטו Sgraffito. 

(הפירוש המילולי באיטלקית הוא ״מגורד בעומק״). האמן הניח על הקיר שלוש שכבות של טיח: שחור, אדום ולבן, וחרט את הדימוי על הטיח בעודו לח. הציור מתאר בקוים מודרניסטיים את חיי הכפר, כשילוב אוטופי של עבודת כפיים ותרבות.

החל משנות השמונים עמד הבניין שומם, וכיום הוא מושכר, ומשמש כבית ספר לאמנויות הקרקס.